בני זוג במאבק גירושין עושים לא פעם שימוש בסוגיית המשמורת על הילדים מתוך מניעים פסולים.
מתי מדובר במקרים בהם האם מתעקשת להיות עם הילדים רק מתוך נקמה באב ורצון להענישו? כיצד ניתן לדעת שאכן מדובר באב שלא ראוי להיות משמורן או שמא מדובר באם שמשמיצה אותו ללא כל סיבה או מחבלת ביחסים בינו לבין ילדיו ללא הצדקה? אולי הרצון לקבל מזונות הוא זה שמניע אותה ומדוע הקשר הגורדי בין שיעור דמי המזונות לשאלת המשמורת הוא קשר בעייתי?
בני זוג שמחליטים להתגרש יכולים לנהל משא ומתן מחוץ לכותלי בית המשפט ולהגיע לשלל הסכמות בנושאים השונים ללא עזרת בית המשפט. בדרך כלל כשהחבילה מתפרקת עולה צורך בהכרעה בשלוש סוגיות מרכזיות – האחת, חלוקת הרכוש; השנייה – משמורת הילדים וחלוקת זמני השהות; והשלישית- דמי מזונות.
בישראל, דמי המזונות משולמים על ידי האב ושיעורם נקבע על פי גורמים שונים, ביניהם: הוצאות הילדים, רמת המחיה לה הורגלו טרם הפירוד, צרכי הילדים, הכנסת האם, הכנסות האב והמשמורת על הילדים. שאלת המשמורת מתמקדת בגידול הילדים – מי ההורה שיהיה ההורה המרכזי האחראי על גידול הילדים וידאג לטיפוחם. אם המשמורת מוטלת על האם, האב יידרש לשלם דמי מזונות גבוהים עבור כל ילד, ואם זו תוטל על שני ההורים, קרי: תהיה משמורת משותפת, אזי המזונות יהיו מוקטנים ואולי אף בטלים וזאת בעקבות הפסיקה המפורסמת 919\15 של בית המשפט העליון.
כאשר בני הזוג לא מסכימים לגבי השאלה מי יהיה ההורה המשמורן, מה יהיה תשלום דמי המזונות ומה יהיו זמני השהות – קרי: מתי יראה כל אחד מההורים את הילדים ובאיזה אופן – אחד מהם יפנה לבית משפט. הפניה לרוב תהיה בתביעה למשמורת של אחד הצדדים שדורש להיות משמורן של הילדים.
כשבית המשפט בא לברר תביעת משמורת, בין אם זו תביעה של האם למשמורת בלעדית ומזונות בהתאם, ובין אם זו תביעה של האב למשמורת משותפת ולמזונות מופחתים בשלה, הוא שם לנגד עיניו בראש ובראשונה את טובת הילדים. זהו העיקרון היחיד שמנחה אותו, והוא מה שמכוון את השופט שבוחן את טענות הצדדים.
בית המשפט שואף לגלות את המציאות כפי שהיא, לקלף את כל השכבות של הטיעונים ושל האסטרטגיה והצעדים הטקטיים של עורכי הדין ולברר מה באמת מיטיב עם הילדים. לבית המשפט ברור, כי בני הזוג עושים לא פעם שימוש פסול בתביעות משמורת: לעתים האב מגיש תביעה למשמורת משותפת כדי 'להבהיל' את האם בכוונה שתתפשר על דברים אחרים (סוגיות רכושיות למשל) והוא "יתפשר" בעניין הילדים. לעתים האם מגישה תביעה למשמורת רק מתוך רצון לנקמה. לעתים האב רוצה להרוויח מכל העניין ולקבל משמורת משותפת רק כדי להקטין את שיעור דמי המזונות, על אף שאיננו מתאים כלל להיות משמורן. במקרים אחרים האב דווקא כן מתאים להיות משמורן – הוא מעורב, אוהב ואכפתי ורצה ליטול חלק פעיל ומרכזי בגידול הילדים, אבל האם חוששת שלא בצדק – היא מגוננת מדי על הילדים, לא מוכנה "לשחרר" או במזיד רוצה לצייר את האב כאב לא ראוי ולא מתפקד ואז מנסה למנוע ממנו משמורת. במקרים חריגים היא גם גורמת לניכור הורי – היא מרחיקה בין הילדים לאב ובעזרת 'שטיפת מוח' ומניפולציות אחרות מחבלת ביחסים ביניהם, מסיתה אותם נגדו וגורמת לכך שיוציאו אותו מחייהם.
בית המשפט צריך לנסות ולבחון האם אחד מהמצבים אלה מתקיים, ומה המניעים לתביעה הנדונה. כמו כן עליו לבחון את המסוגלות ההורית ולחשוף מה התפקוד של כל הורה והורה, מה יכולותיו ההוריות, האם הוא מצליח להפעיל סמכות הורית, מה טיב היחסים בינו לבין הילד, עד כמה ההורה מעורב בחייו של הילד (מסגרות חינוכיות וחברתיות), האם יש לו כישורים הוריים ומה טיב היחסים בין בני הזוג (יחסים תקינים בין ההורים הם תנאי הכרחי למשמורת משותפת).
לבית המשפט יש אמצעים שונים ומגוונים לבחינת המסוגלות ההורית ולחשיפת מניעי הצדדים. הוא יכול, למשל, לשלוח את בני המשפחה למומחה מטעמו (מדריך הורי, פסיכולוג קליני, פסיכולוג ילדים) ולקבל חוות דעת מומחה שתשפוך אור על המצב. הוא יכול לשלוח עובדים סוציאליים שיבחנו את הדברים ויכינו תסקיר. ישנם גם מכוני הורות שבוחנים באמצעים שונים את מסוגלותם ההורית של הצדדים. במקרים מסוימים וכאשר זה מתאים, השופט יכול להזמין את הילדים ללשכתו ולהתרשם מתחושותיהם ודבריהם.
אמנם מדובר במלאכה לא קלה, אבל יש לזכור כי ברוב המקרים בית משפט יזהה במי ובמה מדובר, והגשת תביעת משמורת יכולה להיות משחק באש ועלולה "להתפוצץ" בפניו/ה של התובע/ת. היו אמהות שמצאו עצמן מאבדות את המשמורת לטובת האב בשל ניכור הורי, ואבות שנפסקו להם מזונות מוגדלים בשל מניפולציות לא ראויות. קרב משמורת הוא קרב קשה, ארוך ומיותר שפוגע בילדים ועלול לפגוע בהורים, ולכן מוטב להשאירו מחוץ למאבק הגירושים ולא להשתמש בילדים כקלף מיקוח ובקשר איתם כאמצעי טקטי אסטרטגי.
