הכרעה שניתנה לאחרונה בבית הדין הגדול בהחלטה של שלושת הרבנים הרב יגאל לרר – אב"ד, הרב אריאל ינאי, הרב בן ציון הכהן רבין חשפה באופן מדהים כיצד החלטות בעניין משמורת משתנות כאשר המתדיינים (המתגרשים) הינם בני העדה החרדית לעומת החלטות בעניין החילונים.
המדובר בסכסוך גירושים בין גבר ואישה חרדים המגדלים שלושה ילדים והתיק המתנהל הינו במסגרת בקשת העברת משמורת של הבן (בן 7) למשמורתו של האב אשר העתיק את מקום מגוריו מיוזמתו ללונדון.
על פניו נראה כי המדובר בסכסוך גירושים סטנדרטי, אך אופן הדיון והנימוקים להכרעה החריגה הם אלה שמקבלים משמעות שונה וחדשנית.
בעולם הגירושין בישראל ישנם כללים ידועים בהם העברת משמורת בין אם לאב תתבצע אך ורק במקרים חריגים וכאשר ישנן נסיבות אובייקטיביות חריגות המצדיקות את המצב, ועוד כלל ידוע הוא שאם אחד הצדדים עובר על דעת עצמו מקום מגורים ועל אחת כמה וכמה עובר להשתקע בארץ אחרת לא עוקרים ילדים מביתם ובטח לא מארץ מולדתם ללא סיבה חריגה שתצדיק זאת.
במקרה שלפנינו אף פק"ס התנגדה נחרצות להעברת המשמורת של הבן לאביו המתגורר בחו"ל מתוך החשש שהקשר בין הבן לאמו ינותק עם השנים.
אך לדיינים בבית הדין כאמור דעות ותפיסות משלהם והם החליטו כי השיקול המרכזי בהכרעתם שכן לאפשר את עקירת הבן ממולדתו ומאמו הינו כי על האב מוטלת האחריות ללמד את בנו תורה ולקחת אותו לבית הכנסת.
"שיקוליה של לשכת הרווחה בבני ברק להניח לעת עתה את המשמורת אצל האם מחשש עתידי של פגיעה בקשר של הקטין [י'] עם אמו, איננו מצדיק, לדעתנו, לסטות מעמדת ההלכה הצרופה לפיה טובתו העקרונית של ילד – בפרט ילד חרדי – להיות אצל אביו. ילד בגיל זה צריך את אביו שילמד אותו תורה, יעקוב אחר לימודיו של הילד בתלמוד תורה, ייקח אותו לבית הכנסת, ויחנך אותו לתורה ולמצווות".
החלטה חריגה ותמוהה זו איננה מתיישבת עם מאבק ארוך שנים ועקוב מסיפורים מקוממים של האבות החילוניים בישראל הנאלצים להתמודד עם התפיסה הרווחת שילדים יגדלו לרוב אצל אימם וחזקת הגיל הרך המפלה אותם מגדרית רק משום היותם גברים.
קבוצות מחאה רבות של המגזר החילוני מתרעמות שנים על היחס המפלה לאבות אך לא זוכות למענה של הממסד המשפטי או הרבני, אך בהחלטה האמורה ניתן לראות ולהבין כי כאשר המתדיינים הינם חרדים – התפיסה ההלכתית היא זו שמנחה אותם ואין פוצה פה.
מתוך ההחלטה: "השיקול המרכזי שהנחה אותם היה בעיקר הפן העקרוני לפיו ילד חרדי צריך להיות אצל אביו, ונביא מדבריהם –
זה בית חרדי. בבית חרדי – ואני לא מדבר על הגיל הרך, הילד צריך להיות עם האבא, אם הוא מסודר, ויש לו אישה בבית. אימא לא תיקח אותו לבית הכנסת, לא תיתן לו את הדברים שילד צריך, אני חושב שבגיל הזה שלו, הוא יהיה עם האבא, כך תהיה לו חוויה של בית, כאן אין לו חוויה של בית, זה נותן לילד הרבה, כך אנחנו מבינים, גם אנשי המקצוע מבינים כך, רק שהייתה הבעיה של הקורונה. אבל המגמה היא שיהיה עם האבא" (שורות 282 ואילך – הרב [ד']). "
פסק הרא"ש –
"יראה שהדין עם האב אע"ג דאמרינן בכתובות (ק"א) אמר רב חסדא זאת אומרת הבת אצל האם לא שנא גדולה ולא שנא קטנה, ויש מן הפוסקים שפסקו ואפילו יש לה אב, הני מילי בת – לפי שהאם מצויה אצלה בבית יותר מן האב שהוא יוצא למלאכתו ולעסקיו, והאם שומרתה ומלמדתה צניעות ואורח הנשים. אבל בן שהאב חייב ללמדו תורה ולחנכו למצוות צריך שיהיה אצל אביו".
מבואר שדין הבן אצל אביו כמוהו כדין הבת אצל אימה. בדברים אלה מן החידוש, זאת משום שמפשטות סוגיית הגמרא נראה כי דין "הבת אצל אימה לעולם" היא תקנת חכמים קבועה, אך תקנה זו לא הוזכרה בנוגע לבן אצל האב. בעניינו של הבן לא דובר על תקנת חכמים שהבן יהיה אצל אביו, אלא כאמצעי בלבד – בשל חיוב האב ללמדו תורה ולחנכו, ובגלל זה על הבן להיות אצל אביו."
