מערכת גירושים ישראל
כנראה שסיפור עם סוף כזה יכול להתרחש רק במדינת ישראל.
א', מורה בשנות הארבעים לחייה המתגוררת ביישוב בשרון, דקרה לפני שלוש שנים את בעלה בבטנו בגלל שהסיע בחורה צעירה במכוניתו שהייתה בלבוש לא צנוע.
אירוע הדקירה התרחש לאחר שהבעל סיפר לאשתו בשעת לילה מאוחרת שהסיע במכוניתו אישה בלבוש לא צנוע. א', שהייתה עסוקה בהכנת סלט, זעמה על בעלה, הפסיקה לחתוך את הירקות, התקרבה לעבר בעלה המופתע ודקרה אותו בבטנו. הבעל נזקק לטיפול רפואי.
א' עוכבה לחקירה, היא נחקרה באזהרה, הודתה במעשה וטענה שלא התכוונה לדקור את בעלה.
להגנתה טענה א': "הוא גרם לי לקנא שהסיע אישה שהייתה לבוש מינימלי במכוניתו. לא התכוונתי לדקור אותו. אני מצטערת על מה שקרה. זה לא היה בכוונה".
נגד א' הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בנתניה. א' קיבלה עונש תמוהה בלשון המעטה נוכח הראיות בתיק והעובדה המשמעותית שא' הודתה במעשה באופן מלא.
בית המשפט החליט להתעלם מחומרת המעשה וכן להתעלם מהעובדה שעבירות אלימות בתוך המשפחה מהוות עילה לכפל ענישה לפי חוק העונשין וקבע שלא להרשיע אותה וגזר עליה עונש של 150 שעות שירות לתועלת הציבור בלבד.
לא ניתן להתעלם מהעובדה שאם סדר הדברים היה הפוך – קרי הבעל היה דוקר את אישתו בגלל פרץ קנאה התוצאה בוודאי הייתה שונה ב 180 מעלות.
