מדוע מצוקות הגברים אינן נשמעות?

מאת: רונן לגזיאל

השבוע כולנו היינו עדים למצוקתם של חיילי צה"ל שהרגישו שזעקות המצוקה שלהם אינן נשמעות. המצב הגיע למקרה קיצון נוראי שבו איציק סעידיאן הצית את עצמו מול משרדי מחלקת השיקום של משרד הביטחון.

נשאלת שאלה מהותית: מדוע אדם ששירת את המדינה ופצע את נפשו למענה. מגיע למצב שהוא מבקש עזרה ואף אחד לא שומע את זעקתו?

מדוע הוא היה צריך להצית את עצמו כדי שמישהו ישמע את המצוקה שלו?

אולי לא כולם יודעים זאת, אבל ישנן הרבה מצוקות של גברים וזה לא דבר חדש שהציבור לא מצליח "לשמוע" את המצוקות למרות שהן מופיעות לנגד עיניו לא מעט פעמים.

למעשה קיים מושג אקדמי לתופעה הזו – "פער האמפתיה".

מהו פער האמפתיה?

פער האמפתיה הוא מושג שמסייע לנו להבחין בתופעה בה בני אדם מגיבים בצורה שונה לאותם סוגים של מצוקות כאשר הן מגיעות מבני מין שונים.

גברים ונשים שחווים את אותה המצוקה מעוררים בכולנו רמות שונות לחלוטין של אמפתיה, של הבנה, של תחושת כאב טבעית ובריאה שמעוררת בנו רצון להקשיב, לסייע ולתמוך.

ד"ר וורן פארל, שחקר את הנושא וחיבר ספרים שונים העוסקים בגברים ועולמם הייחודי, טוען שניתן לראות בתחומים רבים, ובאופן עקבי שגברים מעוררים הרבה פחות אמפתיה לסבל ולמצוקה שהם חווים.

לפני מספר שנים השתתפתי בתהלוכת מחאה של אבות גרושים בשוק מחנה יהודה שבירושלים, בסיומה פגשתי שם לגמרי במקרה את כתב המשפט של אחד הערוצים המרכזיים ושאלתי אותו אם הוא מכיר את העוול הנוראי שנגרם לאבות בהליכי גירושים בבתי המשפט למשפחה, הוא ענה שכן, בוודאי שהוא מכיר ויודע. אז שאלתי אותו מדוע אין סיקור לדברים הללו בכתבות שלו או בערוץ בכלל.

הוא ענה לי תשובה מאוד מוזרה: "זה לא מספיק מעניין".

לקח לי כמה דקות להבין את הדיסוננס – מצד אחד הוא אומר שהוא מכיר את המצוקה ויודע שהיא קיימת ומצד שני הוא אומר לי שהיא לא מעניינת?

האם פער האמפתיה זו אחת הסיבות העיקריות והעמוקות שעשויות להסביר את חוסר הצדק וההגינות בנושא כל כך הרבה שנים?

התשובה היא כן.

משחר ההיסטוריה גברים נדרשו להקריב מעצמם, לצוד ולצאת למלחמה ובגלל זה הם הפכו למגדר "הניתן להקרבה". הגברים ייחשבו כ"אנשים" בלבד, הדאגה אליהם הפכה ללא קיימת והצרות שלהם לא מעניינות איש.  מרוב שהגברים חונכנו להפנים, להדחיק ולהכחיש, היום אכפת לנו יותר להציל לויתנים מאשר גברים במצוקה.

כאשר מתקיימים דיונים באולפנים על פשעים מלחמתיים של הצד שכנגד ולאו דווקא בימי מלחמה, ישנו משפט האשמה שנשמע בלי סוף ומתקבל לכולם כלגיטימי: "הם רוצחים גם נשים וילדים"

רגע, ואם הצד השני היה רוצח רק גברים זה היה בסדר?

למה גברים חפים מפשע ואזרחים שאינם קשורים לאקט המלחמתי לא מוזכרים כקבוצת אוכלוסייה שלא לגיטימי לרצוח אותה?

כל יום וכל היום אנחנו מקבלים אין ספור מידעים בתקשורת לגבי מצוקות של נשים, ואין לנו ברירה מלבד לתת להן חשיבות.

פעם מספרים לנו על כך שהן מרוויחות פחות מגברים

פעם מספרים לנו שהן נרצחות רק בגלל שהן נשים

פעם מספרים לנו שגברים מפעילים עליהן אלימות כלכלית

פעם מספרים לנו שהן כלואות בנישואין (סרבנות גט)

בכל יום וכמעט בכל מהדורת חדשות או אקטואליה נמצא אייטם על מצוקתן של נשים וזה טוב ומעולה להציף מצוקות, אבל מדוע כמעט ולא נשמע על מצוקות של גברים?

הרי יש גם גברים שכלואים בסרבנות גט (ואפילו יותר מאשר נשים)

הרי יש גם גברים שנרצחים (זה משנה המגדר של הרוצח?)

הרי יש גם גברים שמופעלים עליהם סוגי אלימות כלכלית ועוד שלל מצוקות שייחודיות לגברים.

מדוע לא שומעים אותם?

ובכן, הם אכן זועקים אבל אתם לא שומעים אותם בגלל שהמוח שלכם כבר מכוון לפער אמפתיה שונה.

במסגרת פעילותי כיו"ר עמותת מ.ל.ה  – מלוכדים למען הילדים השיחה הנפוצה ביותר עם אבות שנקלעים להליכי גירושים היא קודם כל בעניין חוסר המודעות הציבורית לעוולה הקולקטיבית נגד גברים גרושים: "איך ייתכן המצב הזה? איך לא ידעתי עד היום עד כמה אנחנו הגברים מופלים לרעה ולאף אחד לא אכפת מאתנו, מהחיים שלנו, מהילדים שלנו, מהפרנסה שלנו?"

"שירתנו בצבא ושילמנו מיסים וככה המדינה שלנו מתייחסת אלינו?"

אחת המצוקות הקשות ביותר הקיימת בישראל היא מצוקת האבות הגרושים, חוסר הצדק והאפליה השוררת בבתי הדין הרבניים ובבתי המשפט היא כל כך קיצונית עד שהדברים נשמעים כמעט לא אמינים.

האם המצוקה שלהם נזעקת? ועוד איך.

עשרות הפגנות, צעדות מחאה שלטים פעילויות ברשתות ומה לא.

האם זעקתם נשמעת?

ממש לא.

זה לא משנה מי רואה את ההפגנה, ולא משנה כמה תהודה היא תקבל וכמה צודק המאבק שלהם יהיה. פער האמפתיה למצוקה שלהם לא מאפשר לתקשורת ולמקבלי ההחלטות לנקוט בפעולות יזומות לשינוי דרסטי ומעשי בעולם הגירושים כי הזעקה לא מצליחה לחדור ללב.

כדי לחדד את האבסורד אתם חייבים לדמיין מצב הפוך:

נסו לחשוב אם הציבור / המדינה / בית המשפט העליון היה מקבל מצב שבו שבהליכי גירושים היו אומרים בתי המשפט ובתי הדין לאימהות שאם הן מתגרשות הן יוכלו לפגוש את ילדיהן רק למשך מספר שעות בשבוע, וזאת רק בגלל שהן נשים.

או שבתי המשפט היו פוסקים להן לשלם לאבות את כל צורכי הילדים (דמי המזונות) ללא קשר במצבן הכלכלי וללא קשר לזמן וללילות שהילדים נמצאים איתן וזאת רק בגלל שהן נשים ובתורה כתוב שהאימא צריכה לזון את ילדיה והאב פטור מאחריות על ילדיו.

מצבים כאלו היו יכולים להתקיים?

ברור שלא. אפילו לא לשעה!

אפילו אמירה של בית המשפט העליון ע"י כבוד השופט עוזי פוגלמן "הסדרתן של סוגיות אלו מחייבת אף חשיבה מערכתית, כוללת. הנה כי כן ועל אף פסק דין זה, דומני כי אין מנוס מגיבושו של הסדר חקיקתי – מקיף, סדור ומפורט- ויפה שעה אחת קודם."

רוצה לומר – אנחנו יודעים שיש בעיה, מכירים בה וכדאי מאוד שמישהו יטפל בה.

האמירה הזו נכתבה בשנת 2017. נראה לכם שמשהו השתנה מאז?

כשישתנה פער האמפתיה אז אולי נראה שינוי.  

שיתוף ברשתות החברתיות

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email
כתבות אחרונות
ADVERTISEMENT