קטגוריות
אלימות במשפחה בית משפט לענייני משפחה תלונות שווא

איך קרה שאישה דקרה את בעלה עם סכין והודתה במעשה לא הורשעה?

מערכת גירושים ישראל

כנראה שסיפור עם סוף כזה יכול להתרחש רק במדינת ישראל.

א', מורה בשנות הארבעים לחייה המתגוררת ביישוב בשרון, דקרה לפני שלוש שנים את בעלה בבטנו בגלל שהסיע בחורה צעירה במכוניתו שהייתה בלבוש לא צנוע.

אירוע הדקירה התרחש לאחר שהבעל סיפר לאשתו בשעת לילה מאוחרת שהסיע במכוניתו אישה בלבוש לא צנוע. א', שהייתה עסוקה בהכנת סלט, זעמה על בעלה, הפסיקה לחתוך את הירקות, התקרבה לעבר בעלה המופתע ודקרה אותו בבטנו. הבעל  נזקק לטיפול רפואי.

א' עוכבה לחקירה, היא נחקרה באזהרה, הודתה במעשה וטענה שלא התכוונה לדקור את בעלה.

להגנתה טענה א': "הוא גרם לי לקנא שהסיע אישה שהייתה לבוש מינימלי במכוניתו. לא התכוונתי לדקור אותו. אני מצטערת על מה שקרה. זה לא היה בכוונה".

נגד א' הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בנתניה. א'  קיבלה עונש תמוהה בלשון המעטה נוכח הראיות בתיק והעובדה המשמעותית שא' הודתה במעשה באופן מלא.

בית המשפט החליט להתעלם מחומרת המעשה וכן להתעלם מהעובדה שעבירות אלימות בתוך המשפחה מהוות עילה לכפל ענישה לפי חוק העונשין וקבע שלא להרשיע אותה וגזר עליה עונש של 150 שעות שירות לתועלת הציבור בלבד.

לא ניתן להתעלם מהעובדה שאם סדר הדברים היה הפוך – קרי הבעל היה דוקר את אישתו בגלל פרץ קנאה התוצאה בוודאי הייתה שונה ב 180 מעלות.

קטגוריות
אלימות במשפחה בית משפט לענייני משפחה תלונות שווא

תלונות שווא – מהם הנתונים בישראל? ומי לא רוצה שתדעו אותם?

מאת: רונן לגזיאל יו"ר עמותת מ.ל.ה – מלוכדים למען הילדים  

במשך שנים רבות מתנהל הוויכוח על היקף התופעה של "תלונות שווא" בישראל.

הכיצד ייתכן שאין תשובות ברורות?

ועל כתפי מי האחריות למצב הנוכחי?

אז הגיע הזמן שנעשה סדר.

ראשית נבהיר כי אין סעיף בחוק בגין "תלונת שווא"

תלונת שווא זהו ביטוי כוללני בשפה העברית לעבירה של "ידיעות כוזבות לפי סעיף 243 לחוק העונשין תשל"ז-1977".

"המוסר לשוטר או למי שמוסמך להגיש תביעה פלילית, ידיעה על עבירה כשהוא יודע שהידיעה כוזבת, דינו – מאסר שלוש שנים, ואם העבירה היא פשע – מאסר חמש שנים; ואין נפקא מינה אם הוגשה תביעה פלילית בעקבות הידיעה ואם לאו."

אז בואו נצלול לנתון המסקרן והמדובר ביותר – מהו אחוז תלונות השווא מתוך סך התלונות המוגשות למשטרה?

רובכם וודאי מכירים את התאוריה שמופצת לשווא ע"י האינטרסנטים שמנסים להקטין את היקף התופעה, הנוקבת בנתון של – 2% מסך התלונות.

 המקור לטענה זו הוא ספרה של העיתונאית סוזן בראונמילר משנת 1975 שבו היא טוענת כי אלו נתונים שהציג בשנת  1974 השופט לורנס קוק בהרצאה שנתן. בספרה של בראונמילר נכתב כי השופט סיפר על מחקר של משטרת ניו יורק לפיו היקף תלונות השווא בגין אונס הוא 2%. יחד עם זאת, להרצאה זו אין כל תיעוד! ניסיונות לברר אם השופט קוק אכן אמר את הדברים, ובכלל זה אצל עוזריו של השופט, לא העלו דבר; ניסיון לאתר את המקור שעליו התבסס לכאורה השופט קוק, ובכלל זה במשטרת ניו יורק ובאמצעות מקורות נוספים, לא העלה זכר למחקר התומך בנתון זה. מעבר לעדות זו של בראונמילר לא נמצא כל בסיס למיתוס על 2% תלונות שווא.  וכך למעשה כותבים רבים ובעלי אינטרסים בתחום ממשיכים במשך יותר מ-40 שנה  לטפח את המיתוס בדבר 2% של תלונות שווא תוך הסתמכות על בראונמילר או על אחרים שהסתמכו עליה.

אז מהו הנתון הנכון?

 

התשובה לכך היא שאין שום נתון רשמי!

בשנת 2017 בוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי אמר המשנה לפרקליט המדינה עו"ד מומי למברגר, ביחס לתוצאות הניסוח מחדש של הנחיה 2.5 של פרקליט המדינה כי: "להתרשמותי, אין תופעה של תלונות שווא של נשים או של גברים, אבל ברור שכאשר צפים מקרים של תלונות שווא, יש לטפל בהם במלוא החומרה".

כלומר המשנה לפרקליט המדינה מגיע לוועדה בכנסת ישראל הדנה בנושא של תלונות שווא והוא איננו מצויד בשום נתון רשמי אך מספק להם את "התרשמותו" מהיקף התופעה…

אז מדוע אין לנו נתונים על היקף התופעה?

הסיבה העיקרית הינה –  אי קיטלוג התופעה:

בפנייה רשמית מתוקף חוק חופש המידע, פנתה עמותת מ.ל.ה מלוכדים למען הילדים למשטרת ישראל על מנת שזו תספק הבהרה לנתונים הקיימים / לא קיימים לגבי היקף התופעה של תלונות שווא.

מתשובת המשטרה עולה כי גם אם הייתה רוצה המשטרה לפרסם נתונים, אין בידיה לספק את המידע המבוקש מכיוון  שקיטלוג סגירת התיקים איננו מכיל עילת סגירת תיק בגין "תלונת שווא".

 

עילת סגירות התיקים במשטרת ישראל

כאשר אדם מגיש תלונה במשטרת ישראל, תלונתו נבחנת ע"י קצין שמחליט האם יש להמשיך בפעולות חקירה על מנת לבסס תשתית לכתב אישום להגשת החומר לפרקליטות / תביעה משטרתית או לסגור את התיק.

כאשר מוחלט לסגור את התיק, המשטרה מנמקת/מקטלגת את סגירת התיק ע"י בחירה מאחת הסיבות הבאות:

  • חוסר ראיות מספיקות
  • חוסר אשמה
  • הנסיבות אינן מתאימות לחקירה
  • העברה לרשות אחרת
  • אי איתור נילון (האדם שכנגדו הוגשה התלונה)/ חשוד/ נאשם
  • נסיבות העניין אינן מתאימות להעמדה לדין
  • נסיבות העניין אינן מתאימות לפתיחה בחקירה
  • סגירה בהסדר
  • עבריין לא נודע

כפי שעיניכם רואות המשטרה איננה קובעת בשום שלב של סגירת התלונה האם מדובר בתלונת שווא או לא.

המשטרה לא רוצה לנקוט עמדה

כאשר הנילון (האדם שכנגדו הוגשה התלונה) מתרעם על כך שהוגשה כנגדו "תלונת שווא" יהה עליו להגיש תלונה נגדית בגין "מסירת מידע כוזב", או תביעה אזרחית. אך כדי שתלונתו תחזיק מים רצוי שהיא תהיה מבוססת על בסיס הנחה שגורמי המקצוע תומכים בעמדתו.

לכן באם הנילון רוצה "להוציא את הצדק לאור" עליו לצאת קודם כל נקי וללא רבב מהתלונה שהוגשה כנגדו – כלומר התלונה נגדו צריכה להסגר מהסיבה של – 'חוסר אשמה'

סגירת תיק מסיבה של חוסר אשמה היא מאוד נדירה ולרוב היא ניתנת רק לאחר ערעור של הנילון על עילת הסגירה.

הסיבה שמשטרת ישראל ממעטת לסגור תיקים בעילה של חוסר אשמה היא מכיוון שהמשטרה איננה מעוניינת לנקוט עמדה ולהיות הטריגר להגשת תביעות משפטיות נגד מתלוננים

כלומר – אדם תובע את המתלונן בתביעה אזרחית על כך שהלין עליו עלילת כזב, ואחד מטיעוניו יהיה – אפילו משטרת ישראל שהיא הגוף החוקר הרשמי של המדינה קבע שאני לא אשם, אזי יש להסיק מכך שהתלונה הינה תלונת כזב, ועל בסיס קביעתם הוא מבקש פיצוי מהמתלונן. ולכאן המשטרה לא רוצה להיכנס.

אז מתי אפשר לקבוע שמדובר בתלונת שווא?

 כדי לקבוע שמדובר בתלונת שווא,  אדם צריך להיות מורשע ע"י שופט בעבירה של מסירת מידע כוזב לפי סעיף 243 לחוק העונשין או בקביעה בפסק דין בהליך אזרחי.

 

אז נשאל מהו אחוז התלונות "הנחשדות" כתלונת שווא

על פניו אפשר לטעון שכל תלונה שנסגרת ולא מבשילה לכדי כתב אישום היא בגדר חשודה כתלונת שווא, אך זה לא יהיה הוגן לטעון כך, שכן אכן ישנן הרבה סיבות כפי שנכתב לעיל שנסיבות התלונה אינן יכולות להוביל לכתב אישום פלילי.

אז כדי להגיע למצב שאנחנו רק חושדים שתלונה מסוימת הינה תלונת שווא צריך לקרות אחד משני תרחישים:

  1. הנילון (האדם שכנגדו הוגשה התלונה) יגיש תלונה נגדית נגד מגיש התלונה בהאשמה כי המתלונן/ת עבר על עבירה של 'מסירת מידע כוזב' לפי סעיף 243 לחוק העונשין.
  2. המשטרה תפתח באופן ייזום בחקירת המתלונן/ת בחשד לביצוע עבירה של מסירת מידע כוזב לפי ס' 243 לחוק העונשין.

בשנת 2019 לדוגמא נפתחו במשטרת ישראל 301,013 תיקים במשטרה (על כלל העבירות הקיימות) סך הפתיחות חקירה היזומות (המשטרה בעצמה פתחה בחקירה בגלל שהיא חשדה שמדובר בתלונת שווא) בגין חשד למסירת מידע כוזב הינו 391 בלבד! כלומר רק ב  0.1%  (עשירית מאחוז אחד מכלל התיקים) המשטרה יזמה פתיחה בחקירה בחשד לתלונת שווא.

ומתוך הנתון של 391 חקירות (יזומות) בגין חשד למסירת מידע כוזב הוגשו 39 כתבי אישום.

כלומר 10% מתוך התיקים "שנחשדים" כתלונות שווא מוגש בעניינם כתב אישום.

כדאי לזכור

  • אין לנו את הנתון של כמות התלונות שהוגשו ע"י הנילונים על המתלוננים בגין מסירת מידע כוזב.
  • רוב הציבור איננו יודע שקיימת לו הזכות להגיש תלונה נגדית שכזו.
  • המשטרה לרוב איננה חוקרת תלונות מסוג זה, מכיוון שישנו קושי ראייתי רב בהוכחת היסוד הנפשי של המלונן להגיש תלונת שווא. (נוסף על העומס הרגיל של המשטרה ושידוע שידה קלה על ההדק של סגירת התלונות ללא שום חקירה).
  • רוב הציבור גם איננו תובע בהליכים אזרחיים את מתלונני השווא.

מסקנה

כדי שמדינת ישראל תוכל להתמודד עם תופעת תלונות השווא עליה קודם כל לדעת אם וישנה תופעה שכזו. ראינו בנתונים  שלעיל שמתוך הנתון הקטן של פתיחות חקירה יזומות, 10% מהחקירות מובילות לכדי כתב אישום.

לכן הפתרון המיידי והראשוני לאיסוף נתונים ולטיפול בתופעה היא הכנסת עילה של "חשד למסירת מידע כוזב" לעילות הסגירה של משטרת ישראל.

 כך הנילון יוכל לממש את הזכות שלו  לבחור אם להגיש נגד המתלונן תלונה נגדית או להגיש תביעה אזרחית.

וכך גם נוכל לדעת כמה תלונות נחשדות לתלונת שווא מתוך סך התלונות וכמה כתבי אישום מוגשים בגין חשדות אלו מתוך סך כל החשדות.

ונסכם בארבע מילים הגיע הזמן לעשות סדר!

קטגוריות
אלימות במשפחה תלונות שווא

צו הגנה – הכלי שהפך ממגן אלימות לכלי ציני למתן יתרון בגירושים

מערכת גירושים ישראל

 

בקשה לצו הגנה מוגשת על-פי החוק למניעת אלימות במשפחה, והיא אמצעי חירום שמטרתו לספק הגנה מיידית כנגד מעשה אלימות עכשווי. צו הגנה יכול להינתן בדחיפות אפילו ללא נוכחות האדם המואשם באלימות, אך יש לקיים דיון בנוכחותו בתוך 7 ימים, ובכל מקרה צו זה מוגבל לתקופה של 3 חודשים עד שנה בלבד.

לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני יש סמכות להוציא צו הגנה באופן מיידי כנגד בן משפחה אלים, וזאת אם השתכנע שקיימת סכנה מוחשית לשלומו של מבקש הצו

 

כדי לקבל צו הרחקה אין צורך באלימות ממשית, ובית המשפט כבר פסק מפורשות כי אלימות נפשית אף עשויה להיות סיבה מספקת על מנת שתקום עילה המצדיקה מתן צו הגנה במעמד צד אחד.

במסגרת צו הגנה, יורה בית המשפט למי שנגדו ניתן הצו, שלא להתקרב במרחק מסוים מביתו של מבקש הצו וחל עליו איסור להטריד את מבקש הצו, בכל דרך. אדם שניתן נגדו צו הגנה, אינו רשאי להחזיק או לשאת בנשק.

בית המשפט מוסמך להגבילו בדרכים נוספות וכן לדרוש ערובה לקיום הצו, הכול בכדי להבטיח את שלומו של מבקש הצו.

מהם התנאים לקבלת צו הגנה בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני?


החוק למניעת אלימות במשפחה קובע באופן עקרוני מהם הקריטריונים לקבלת צו הגנה: התנאי הראשון הוא שבזמן סמוך לפני שהוגשה הבקשה לצו, הצד האלים תקף את מבקש הצו, כלא אותו בניגוד לרצונו או ביצע בו עבירות מין.


התנאי השני החלופי הוא שהתנהגותו של הצד האלים יוצרת חשש סביר כי הוא עלול לסכן את מבקש הצו באופן ממשי. לחלופין, התנאי השלישי הוא שהצד האלים התעלל נפשית במבקש הצו במשך פרק זמן ממושך, או שהתנהגותו אינה מאפשרת לו להמשיך ולנהל את חייו באופן תקין.

הפרת צו הגנה

צו הגנה ניתן על פי חוק למניעת אלימות במשפחה. בסעיף 7 לחוק, נקבע כי משטרת ישראל רשאית לעצור אדם המפר צו הגנה, אם הוגשה על כך תלונה.

לאור זאת כי החוק דורש הגשת תלונה, טרם ניתן יהיה לעצור את מפר הצו.

 

הניצול לרעה של הקלות שבה ניתן לקבל צו הגנה

כיום כאשר המידע זמין לכל וישנם עשרות פורומים של גרושים וגרושות "בעלי נסיון" הפך הכלי של צו הגנה לכלי ניגוח ונסיון לצבור יתרון בהליכי גירושים.

גם עורכי הדין אינם חסינים ממעשה בזוי זה וישנם כאלו שמעודדים ומדריכים את הלקוחות שלהם כיצד ואיך להגיש את הצו.

הצד המתלונן (ברוב המקרים נשים) מגיש צו הגנה במעמד צד אחד בטוענה של אלימות או חשש מאלימות ובית המשפט אשר איננו יכול לקחת את הסיכון של אלימות במשפחה ברוב המוחלט של המקרים מרחיק את הצד שכנגד וכך למעשה נוצר היתרון שצד אחד נשאר בבית עם הילדים וצד שני מורחק ממשפחתו ומביתו.

לאחרונה פורסמו מספר מקרים בהם השופטים ביקרו באופן חריף צדדים שעשו שימוש בצו זה שלא לצורך ואף פסקו הוצאות, אך מקרים אלו הם חריגים ועדיין רק טיפה בים. רוב צווי ההגנה נגמרים ללא כלום.

במרבית המקרים כאשר אין יכולת להוכיח אלימות או חשש לאלימות הצו מתבטל ביום הדיון במעמד שני הצדדים. אך הנזק כבר נגרם. הצד הנפגע כבר השחית כסף רב על ייצוג, הורחק מביתו ומילדיו ובמקום להיות עסוק בניהול ההליך הוא עסוק בטיהור שמו.

במקרים בהם ישנה מובהקות שצו ההגנה התבקש בחוסר תום לב רצוי לדרוש מבית המשפט פיצוי בגין הוצאות ההליך או אפילו לתבוע נזיקית על כך.

כיום רוב הנתבעים מאושרים שהצליחו לבטל את הצו שהם אינם חושבים אפילו לדרוש פיצוי על כך.

אז כיצד ניתן להתגונן בפני הפללה מכוונת של בן-הזוג?

קודם כל – מודעות.

כדאי לדעת שדבר כזה יכול לקרות לכל אחד ולכן באם אתם חוששים שבן הזוג עלול לנסות להפליל אתכם, דאגו להיות מוקלטים בכל שעות היממה.

שתי דרכים שהוכיחו את עצמן כיעילות בעבר הן הטמנת מלכודת והקלטת בן-הזוג המתלונן מודה בשקריו, ושימוש בפוליגרף.