קיום זמני שהות – זכות או חובה?

בעבר היה נהוג לחשוב כי קיום זמני השהות בין הורה לילדיו הם זכות ולא חובה.

לאחרונה בתי המשפט למשפחה החלו להטיל על ההורים סנקציות כלכליות וקנסות על כל ביקור שלא מתקיים.

אבות אשר מתגרשים מוצאים עצמם עובדים הרבה יותר שעות שכן כעת עליהם לפרנס שני בתים ולעיתים אינם מגיעים לזמני השהות עם ילדיהם שנקבעו להם בפסק הדין או בהסכם.

קיום פסק הדין ככתבו וכלשונו הוא חובה ולא זכות, וזאת בנוסף לחובה הבסיסית של כל הורה להיות בקשר רציף עם ילדיו.

ומן הצד שני, ישנם הורים שהם בעלי המשמורת שלא מאפשרים להורה השני לראות את הילד ומסכלים את קיום זמני השהות בכוונת מכוון.

מניעת קשר בין הורה לילדיו כבר יכול לגלוש לתחום הניכור ההורי שלאחרונה אף נפסק בפסקי דין רבים כעוולה פלילית.

מדובר במגמה חדשה, שלפיה "קונסים" בתי המשפט את ההורה הסורר כחלק מהבנה כי הקשר בין הורה לילדו הוא חובה ולא זכות.

הדרך העיקרית להתמודד כיום במקרים שבהם הורים מפרים את הסדרי השהות היא להגיש בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט, ומכוחה לקבל סעדים כלכליים או סנקציות אחרות

השינוי במגמה שמובילים בתי המשפט גורם לשינוי גם בשלב ניסוח הסכמי הגירושים, ולעתים הסנקציות הכלכליות על צד שאינו מקיים את הסדרי השהות נכללות כבר בהסכם. סעיפי הסנקציה יכולים לכלול תשלום על כל ביקור שלא קוים.

בכל מקרה דרך המלך היא התחשבות בצד האחר וגמישות הדדית, כי היום אתה עסוק ולא יכול לשהות עם הילדים ומחר זו את שלא יכולה וצריכה את עזרתו.

דווקנות ונסיון לענישה הדדית בהכרח תביא להסלמת היחסים ויש לעשות הכל כדי להימנע מכך, אך לצערנו לעיתים אין ברירה אחרת, שכן טובת הילדים היא להיות בקשר מלא רציף וקבוע שם שני הוריהם.