מערכת גירושים – ישראל
רבים נוטים לטעות ולהטעות באומרם כי ההוצאה של צהרון נחשבת כחלק מהוצאות החינוך שבהם מחויבים הצדדים להתחלק.
אך לא כך הדבר.
צהרון איננו נחשב כמסגרת חינוך אלא מסגרת "השגחה" על הילדים לאחר בית הספר.
תשלום בגין צהרון כחלק ממחציות יכול לחייב אך ורק כאשר נקבע מפורשות בפסק הדין או בהסכם בין הצדדים.
פס"ד של כבוד השופט אסף זגורי ( תמ"ש 45473-07-17) דן בעירעור של אב שחויב על ידי רשמת הוצל"פ בתשלום צהרון.
רשמת ההוצאה לפועל חייבה את האב בתשלום מחצית הצהרון ועל כך הוגש ערעור לביהמ"ש לענייני משפחה, המערער טוען כי לשון ההסכם ברורה ואינה כוללת את המילה צהרון, ועוד הוא טוען שגם פסיקת בית המשפט מלמדת כי המילה צהרון אינה יכולה להיכלל תחת הוצאות החינוך.
האב טוען כי הרשמת חרגה מסמכותה במתן ההחלטה עת ניתנה ללא שמיעת ראיות וללא שהיא מוסמכת להוסיף להסכמות הצדדים שאושרו על ידי בית המשפט פרשנות החורגת מלשונן.
עוד הבהיר שהרשמת פירשה את ההסכם ככולל הסכמה לחיוב האב בהוצאות הצהרון מאחר שלהשקפתה, חיוב בצהרון נכנס בגדר "הוצאות חינוך ושכר לימוד" בהן התחייב המערער להשתתף. בכך לדבריו היא טעתה.
כבוד השופט זגורי קבע כי הרשמת למעשה פירשה את ההסכם שבין הצדדים ככזה הכולל הסכמה לחיוב של המערער בהוצאות הצהרון, לתפיסתה חיוב בצהרון נכנס בגדרן של הוצאות חינוך ושכר לימוד בהן התחייב המערער לשאת באופן יחסי (מחצית).
בית המשפט קבע כי הרשמת שגתה וגם כי חרגה מסמכותה.
יש פסיקה הרואה בצהרון "דמי טיפול" ולא הוצאה חינוכית. הוצאות חינוך מתייחסות בדרך כלל לאגרות בית ספר, ספרי לימוד, ציוד, חוגים, קייטנות ושיעורי עזר בעוד ששהיית ילדים בצהרון אחר הצהריים אינה "לצרכי חינוך" אלא נועדה לאפשר להורים לעבוד, כך שמדובר בצורך של הורים ולא של הילד. לכן באם אין הסכמה על רישום לצהרון ועל תשלום משותף, אין הצד האחר מחויב להוצאה זו. (כאמור לעיל רק במידה והעיניין לא נרשם במפורט בהסכם או בפסק הדין).
